אנושות הלומת קרב

11/8/2014

חוזרים לשפיות אט-אט, בתקווה לאופק חדש…

בימים אלה, אני מרגישה צורך להתייחס לגברים החוזרים משדה הקרב, ולנשים והילדים שחיכו בבית.
אין זה משנה כלל באיזה צד של הקשת הפוליטית אתם, ולא משנה אם אתם מסכימים עם המלחמה או לא.
בהתבוננות ארוכת שנים, אני רואה שכל הגברים המתגייסים לאיזשהו צבא, חוזרים הלומי קרב.
הלם "קטן", לא בהכרח כזה שמשתק אותם מלתפקד ביום-יום. אך כזה שמשאיר צלקת בנפש.

למרות כל התיאוריות האבולוציוניות, אני סבורה שזה לגמרי לא טבעי שגבר ירצה מרצונו החופשי להילחם. שום מחקר לא ישכנע אותי שלצאת לקרב זה דבר טבעי. אף אחד לא רוצה לסכן את נפשו וגופו מרצונו החופשי. המצב של חייל הוא לא טבעי עבור נפש האדם.
אדם יוצא לקרב באופן אינסטינקטיבי רק כאשר חש סכנה קיומית.
התרבות האנושית אלופה בלייצר סיבות להטבעת סכנה קיומית מדומה. מדוע אני אומרת מדומה? משום שהורשת הפחד נועדה על מנת להגן, כביכול, על קבוצה אתנית או מדינה מהיכחדות. קבוצות אתניות, דתות, מדינות, כולן לתפיסתי נמצאות בתוך המושג הרחב שבט. השבט הבסיסי שלנו הוא היוצר בנו תחושת שייכות. חיבור אינטימי לקבוצה שתגן עלינו בכל מצב. אנושות הלומת קרב
על מנת לגייס את הנאמנות שלנו לשבט, על מנהיגי השבט ליצור בנו תחושה שהשבט שלנו יותר טוב מהשבט השכן. אחרת נרצה לערוק. כדי לייצר בנו נאמנות, אנו מייצרים, אם נרצה או לא, במידה כזאת או אחרת חוויית עליונות על האויב, שמה שהפך אותו לאויב זו ההשתייכות לקבוצה אחרת ואותה התניה שטבועה גם בנו, להפחית בערכו של מי שלא שייך לקבוצה שלנו. כלומר – אנו יוצרים נתק בין האמפתיה הטבעית שלנו לאדם אחר הנמצא בסכנה, הנמצאת בלב, לבין הפן המעשי של ההתנהלות היומיומית.
אנו, ובעיקר הגברים, שלרוב הם אלה היוצאים לקרב, יוצרים באופן לא מודע שריון סביב הלב. אולם השריון הזה, חזק ככל שיהיה, האמפתיה הטבעית שלנו חזקה יותר, והמפגש עם מציאות של סבל הוא בלתי נסבל, כואב, שותת דם ומשאיר צלקת שאינה מתרפאת לעולם. היא מתרככת, מתעדנת, מיטשטשת, אבל לא נעלמת. גם כאשר טופלה היטב, היא נשארת בצורת זיכרון.
והנשים? והילדים? אלה שנשארו בבית? אלה, החיים בחוסר ידיעה וחוסר וודאות אם יקירם יחזור, אם יזכו לראותו שוב, מפתחים "פרפור חדרים" אנרגטי, חרדה לבבית הנחקקת בכל תא ותא בלב ובכל שרירי הגוף.

כעת, כאשר את רואה את נפשו המצולקת של הגבר שאתך, געי בו ברכות. היי קשובה לכל השפות. לגוף, לניואנסים של הנפש, לרוח הסוערת. אפשרי לו לדבר על הכאב של הרג בני אנוש אחרים, אם לא אלה שרצו במותו, אז לפחות את אותם אזרחים מסכנים שנתקעו באזורי הקרבות.
יחד עם זאת זכרי,שלא תמיד הם רוצים לדבר, אבל תמיד זקוקים למגע. אהבי אותו בגופך, רפאי את צלקותיו בנשיקותייך. ברגעים אלה, האנרגיה המינית מקבלת משמעות של ריפוי עמוק, כאשר את מנתבת תודעתך לכך שמיניות היא גם כוח מרפא עמוק ועוצמתי.
"איש היוצא אל המלחמה חוזר אחר. הוא נושא עימו חוויות אנרגטיות שאינן קשורות 'לאור'. אלה אנרגיות ממעמקי אמא אדמה. של לבה רותחת.של התנגשויות אדירות בין אנרגיות עוצמתיות הקשורות להרס וחורבן. של חושך. אם תביטי בגבר שלך,עמוק בעיניים אולי תצליחי לזהות בעומק נשמתו את הצל הזה שלא היה שם קודם.הוא זקוק לערסול האימהי שבך. תני לו להניח את הראש על שדייך.ולנוח שם." / יובל רון

ואתה, החוזר הביתה מהמלחמה, חבק את אהובתך וילדיך אל חיקך, נשום איתם יחד, גע בם במגע נוכח ורגיש, שיחושו שוב נוכחות של בטחון. ואתה, ילד של אמך, תן לה חיבוק ארוך, וגם אם גיל ההתבגרות הרחיק אותך מגילויי אהבה רכים להוריך, זה הזמן לחדשם, כי זה טבע האדם. לאהוב. לכך נוצרנו, אדם וחווה.
אני סבורה שהאנושות כולה היא הלומת קרב, והגיע הזמן לשנות את התסריט. משום שבקרבות יש רק מפסידים.
אני תקווה שההבדלים התרבותיים בין העמים יהיו רק מקור לצמיחה והתענגות על צבעוניות תרבותית מפרה, של קשת אפשרויות גדולה לביטוי של הפרט.
אני תקווה להפצה של תרבות האהבה.

פורסם בקטגוריה אהבה ומיניות, ריפוי הוליסטי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>