אני צריך משמע אני תלוי?

על צרכים ונדיבות באהבה

התעוררות המודעות טורפת לעתים את חוקי המשחק עליהם רובנו גדלנו.
לא רק מערבלת את החוקים, לעתים אף מחליפה את הקלפים עצמם, את ערכי היסוד עליהם ביססנו את תפיסת עולמנו. ככל שאני מעמיקה במחקר האהבה שלי, אני רוצה כמה בלבול וכאב יש בתחום הליבה של קיומנו – האהבה. בשבוע האחרון יצא לי להתבונן באמונה 'להזדקק לאהבה זה תלותי'.
זו אמונה שהתפתחה כאנטיתזה פמיניסטית ל"בלעדיך אני חצי בן-אדם". כשאני אומרת אנטיתזה פמיניסטית, אני לא מתכוונת שזו נחלת נשים בלבד. בכולנו יש אנרגיה זכרית ונקבית.
התפיסה "בלעדיך אני חצי בן אדם" יוצרת חוויה של קשר סימביוטי ותלותי. תחושה שללא אהובי אני אינני. נפגע אושרי, ובעיקר – נפגעת תחושת העצמה והחיבור העצמאי לכוח החיים. לזרימה היקומית של האהבה. תחושה שכזאת מובילה לחוויה פנימית של קורבנות. משום שאם אתה לא אוהב אותי מספיק או לא מראה לי אהבה כפי שאני מצפה, מתפתחת פרשנות של חוויית נטישה ומפה הגלגל של הדרמה הרגשית מעצים לתחושת ריחוק בדידות ונפרדות.

להיות עצמאי רגשית בעולם חדש
כאשר אני משתמשת בביטוי עולם חדש, כוונתי להתפנות הדרגתית של התודעה הפטריארכלית הפטרונית והקורבנית לטובת חיים שיש בהם הערכה הדדית ושוויוניות בסיסית.
בעולם חדש, מתחלפים אט-אט התלות והסימביוזה בלקיחת אחריות אישית על חיינו, חיבור ישיר עם מקורות השפע, אהבה עצמית ואהבה לחיים עצמם כמקור לשמחה ללא תלות באחר.
אבל כמו כל תפיסת עולם סדורה, גם לתפיסה זו יש נקודות תורפה והליכה אל הקיצוניות גם היא מצב לא מאוזן.
העידן החדש בתחום מערכות היחסים, בעיקר האינטימיות, מדבר על כך שעלינו למלא את צרכינו בעצמינו, על מנת שלא להעמיס עצמנו על האחר ולא ליצור מערכת יחסים של בה תלות ושאיבה אנרגטית, רגשית כלכלית וגופנית.
כאשר אנו מזינות את עצמינו בשפע של אהבה עצמית וחיבור אל מקור החיים ובאות מלאות אל קשר, אז החיבור בין שני אנשים נותן שלם שהוא גדול בהרבה מסכום חלקיו.
לעומת זאת, כאשר אנו באים מעמדה של חסך, אזי השלם קטן באופן משמעותי מן הפוטנציאל של סכום חלקיו.

אלא מה? פספסנו פה את העיקר: המארג האנושי, הערבות ההדדית וצרכינו הבסיסיים.

האם אנו מכירים בצרכינו הבסיסיים מהאחר? 
לכולנו יש צרכים. חלקם תלויים בחברינו בני האדם האחרים. צורך במגע, באהבה, באינטימיות. ההבנה שאדם נולד עם צרכים מעבר למזון ולבוש לקיום הבסיסי, הביאה הוגים כמו הנרי מורי ואברהם מאסלו לבסס את התיאוריות שלהם וליצור את מודל פירמידת הצרכים.

אני ובני דורי, אנו דור מעבר. בין דור המדבר לעידן של אהבה.
רובנו גדלנו על תודעה פטריארכאלית של שליטה גברית, תלות רגשית וכלכלית, על תחושה שאנו נשלטים על-ידי תאגידים, חוויה קורבנית. כל אלה יצרו בנו צורך בתפנית של 180 מעלות לכיוון אחריות אישית על חיינו, התנערות מכל רמז לתלותיות, ואימוץ תפיסה שאת כל צרכיי עלי למלא בעצמי, ולמחפשי דרך רוחניים – חיבור למקור אלוהי של ההזנה והאהבה.
אליה וקוץ בה.

כולנו רקמה אנושית אחת חיה תלות
האדם הוא יצור חברתי מטבע בריאתו. הטבע ברא אותנו כך על מנת לממש את הפוטנציאל הגלום בנו אנו זקוקים לבני מיננו. הטבע יצר אותנו כך, שללא מגע אנו מתים. הדבר מוכח מחקרית בהקשר לתינוקות שחוו חסך במגע, בהקשר לבריאות כללית של קשישים, בוגרים ונוער. מגע הוא מרכיב חשוב והכרחי בחיזוק המערכת החיסונית. אנשים החווים חסך במגע נוטים יותר לחלות במחלות ויראליות. זה מוכח מחקרית (אולי במקום חיסוני חורף כדאי להחליף את התפריט במנות נדיבות של חיבוקים…)
ההליכה אל הקיצוניות של עצמאות האדם ואחריות לאושרו ובריאותו, מולידה לעתים את ההימנעות מאמירת צרכינו, ויתרה מכך – הכחשה לא מודעת של צרכינו הרגשיים והגופניים מהאחר, בעיקר אלה הקשורים באינטימיות אהבה ומיניות.

לעתים אני תוהה האם יש דבר כזה "עודף עצמאות"?
האם הרצון העז לקחת אחריות מלאה על חיינו, לא רק כלכלית, אלא גם רגשית איננו מהול בפחד מתלות?
האם ההימנעות באופן גורף מ"תלונות" כלפי אהובנו איננו נובע מכך שאנו לא מרגישים מספיק חופשיים לבטא את צרכינו? או שאולי הדחקנו אותם עד כדי כך שאנו אפילו כבר לא רואים אותם?

סימפטום האכזבה התמידית
תחושה של אכזבה חוזרת ונשנית מבן זוג עשויה להיות סמן לשני קצוות: הקצה האחד הוא שאחד או יותר מן הצרכים הבסיסיים שלכם איננו מקבל מענה, והקצה האחר הוא שאתם ממהרים להטיח באחר אחריות על רגשותיכם. אילו מבין השניים נכון? אני סבורה שלכל מציאות יש לפחות שתי אמיתות, והן משלימות אחת את השנייה ולא סותרות.
על כל פנים אכזבה כרונית היא סמן לבדק בית.

קופי הבונובו כנראה מדלגים על שלב המודעות העודפת ומרעיפים אהבה רגשית וגופנית בנדיבות אחד על השנייה.

אני רוצה להציע גישה אחרת לפרש את הבעת צרכינו. בכל מערכת יחסים ובאינטימיות בפרט!

מה זה בעצם אומר כשאני מספרת לך את צרכיי?
כשאני אומרת לך מה הם צרכיי, אני לא חלשה. אני דווקא מאד חזקה. משום שאני מוכנה לחשוף את הבטן הרכה שלי, את הפגיעות שלי. ככה אני לא משחקת אותה סופר-וומן אלא פותחת פתח אלי. ויותר מזה – צרכיי הם ממש מועטים ופשוטים. חיבוק, יד מלטפת, הבעת הערכה, מבט חם ואוהב, מחמאה כשאני יפה בעיניך, מרק ביום חורף. אם תהיה קשוב אליהם תקבל בתמורה שקט מדרמות רגשיות משום שלא יהיה בהן צורך. אהיה מסופקת כחתלתולה מגרגרת… ושפע של נתינה תזרום ממני אליך.

אם תראה לי מה הצרכים שלך אחוש שאתה נותן בי אמון להיות חשוף לידי. האמון שאתה נותן בי ממיס את לבי ומאפשר לי להיות נדיבה אליך ברמות עמוקות. אהיה סבלנית לכל השונות בנינו. אקבל פניך בזרועות פתוחות ביום חורף קר.

קיים איזון מאד עדין, בין הבעת צרכינו לבין לקיחת אחריות עליהם. כמו להלך בין שני עולמות ולראות את האמת שבשניהם.

נשים, גברים, אדמה ושמים, יש בנו תלות הדדית למשמעות קיומנו.
ללא השמים אין משמעות לאדמה כי היא לא תניב. ללא האדמה אין משמעות לשמים כי הגשם לא ישקה את זרעי הפרחים שינבטו באביב.

היו נדיבים באהבה

פורסם בקטגוריה אהבה ומיניות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>