אדם, אדמה, ומה שביניהם

(נכתב בין פסח ליום העצמאות…)

חג הפסח מאחורינו. האם אנו חופשיים יותר? עצמאיים יותר, רגשית, תודעתית, מחשבתית?
האם אנו מעזים להשתחרר ולו לרגע מתבניות החשיבה של עצמנו?

הרהורים אלה עוברים כחוט השני בין חג הפסח ליום העצמאות. מעבר חד מדיכוי ורמיסת כבוד האדם לעצמאות ובעלות על פיסת אדמה להניח בה את הראש. פיסת אדמה אותה קנינו  בדם ויזע.
ברשותכם, אני רוצה לבחון את סוגיית הבעלות על האדמה מזווית אחרת. לא ימנית ולא שמאלנית, אלא רוחנית. הניחו לרגע בצד את דעותיכם הפוליטיות ואת המציאות היומיומית ובעיקר את מה שאתם מפרשים כמציאות.

בשנת 1853, שלח נשיא ארה"ב דאז, פרנקלין פירס, מכתב לצ'יף של שבט דואמיש שבו הוא מבקש לקנות את אדמת השבט. "הצ'יף הגדול שולח לנו גם מילות ידידות ורצון טוב" כך כתב הצ'יף האינדיאני.
אצטט כאן חלק מתשובתו של הצ'יף האינדיאני לנשיא ארה"ב:  אהבת אדמה
"…איך אפשר לקנות או למכור את השמים? את חום האדמה? הרעיון זר לנו…אין אנו בעלים לרעננות האוויר או נצנוץ המים. כיצד אתם יכולים לקנות מאתנו?…כל ערפל בחורשים האפלים, כל חרק מזמזם, קדושים הם בזיכרונם וניסיונם של בני עמי…אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את דרכנו…האדמה אינה אחיו אלא אויבו, וכאשר הוא מכניע אותו – הוא נע הלאה…מראה עריכם מכאיב את עיניו של האיש האדום. אין מקום שקט בערי האיש הלבן. אין מקום לשמוע את עלי האביב או את אוושת כנפי החרקים. ומה עוד יש בחיים, אם אין האדם יכול לשמוע את קריאת הבדידות של העפרוני, או את ויכוחי הצפרדעים סביב בריכה בלילה?…
אם אחליט לקבל (את בקשתכם) אעמיד תנאי אחד: האדם הלבן מוכרח להתייחס לחיות הארץ הזו כאל אחיו…פרא אני ואיני מבחין כיצד סוס הברזל המעשן יכול להיות חשוב יותר מהבופאלו אשר אנו הורגים רק כדי להישאר בחיים?…אילו נכחדו כל החיות היו האנשים מתים מבדידות גדולה של הנפש, כי כל שקורה לחיה קורה גם לאדם. כל הדברים קשורים….דבר אחד אנו יודעים, ואותו אולי יגלה האיש הלבן יום אחד: אלוהינו הוא אלוהים אחד…אם נמכור את אדמתנו – אהבו אותה כפי שאהבנו אותה אנחנו. שמרו עליה כפי ששמרנו עליה אנחנו…אפילו האדם הלבן אינו יכול להיות יוצא מן הכלל של גורלנו המשותף".

לפני כחמש עשרה שנים, ביקרנו במהלך טיול משפחתי במוזיאון חומה ומגדל שבקיבוץ ניר דוד. על השולחן בחדר  היה מונח עיתון מסוף שנות השלושים, ימיו הראשונים של הקיבוץ. ישבתי לקרוא ונוכחתי לדעת שכמעט שום דבר לא השתנה מבחינה מהותית ותפיסתית משנות השלושים ועד ימינו. אותה תפיסה צרה שבה שני עמים נלחמים על פיסת אדמה. לשניהם זכות לחיות.
והאדמה? אותה "אמא אדמה" שאנו שרים עליה? מה אתה? האם מישהו שומר עליה? על ניקיונה? על המים המפכים בקרבה? האם אנו, שני העמים, באמת אוהבים את אדמתנו?
בנוסעי בכפרי הסביבה אני רואה את כמויות הזבל, הביוב והבטון הנשפכים ללא הכר הישר אל בטן האדמה. במרחק קטן משם, עמי שלי שופך פסולת כימית ומנסה כלי נשק חדשים שפיתח בקצה האחר של הארץ.

מתי נתפכח? מתי נבין שאת האדמה לא בועלים? ממש כשם שאנו בני האדם מבקשים להיות בני חורין, מבקשים לשמור על כבודנו ובריאותנו, חובה עלינו להתייחס אל האדמה כאל אבר מגופנו. לטפח, לאהוב ולשמור על בריאותה.
מתי נבין, שני העמים, שהשלום יבוא רק כאשר נבין שהאדמה לא שייכת לאף אחד, אלא נמסרה לנו למשמרת של אהבה, וככל שנשתף פעולה בשמירה עליה כעל תינוק, נצליח לגדל ילד לתפארת? כשהורים גרושים רבים על המשמורת על ילדיהם, נפגעת נפשו הרכה של הילד.

אינני יכולה שלא להתייחס לאנלוגיה המתבקשת אל תהליכי הריפוי של הגוף, הרי אני עוסקת בריפוי…
אני רואה הקבלה בין האדמה לגוף.
כאשר אדם חולה במחלה קשה, אני נתקלת לעתים קרובות במושג "לנצח את המחלה".
המושג ניצחון לקוח משדה הקרב. ובקרב יש רק מפסידים. כאשר אדם מתייחס למחלתו כאל אויב, הוא מגייס לא רק את כל כלי הנשק שביכולתו, אלא גם את הכעס והאיבה.
יש אויב,. והוא נמצא בגופו. אך גופו הוא גם זה שייצר את המחלה. כיצד פותרים את הסתירה? נוצר תמהיל של כעס על הגורל, על בגידת הגוף, כעס על אלוהים, על מערכת הבריאות ועוד. כך הגוף מקבל מן המוח מסר כפול: מסר אחד הוא שעליו להבריא ומסר אחר שעליו להילחם.

אם אמשיל את הבריאות למצב של שלום, אזי שלום יגיע כאשר נשנה את תבניות החשיבה הרגילות, אלה שהביאונו עד הלום לאינספור מלחמות.

גופנו הוא כמו האדמה – ניתן לנו בהשאלה לפרק זמן קצר. עלינו לשמור עליו באהבה וברכות.
מחלה אינה עונש ולא בגידה של הגוף. מחלה היא אות, סימן של הגוף למשהו שהשתבש בדרך. מחלה היא הזדמנות להתבונן פנימה, ולהתחקות אחר מקור השיבוש, לשנות תפיסת עולם, תפיסה עצמית, סדרי עדיפויות, הזדמנות לעצמאות מחשבתית ובחירה ללכת בדרך שאולי לא מקובלת, לא לפי המצופה, להשיל משא מיותר, הזדמנות לסלוח, להרפות, לאהוב. כי רק האהבה היא ממשית.

ובפן המדיני – מלחמה היא השתקפות של תודעת הנפרדות שלנו.
לו רק נבין, שאין שום אויבים שם מעבר לקווים
שכולנו נולדנו בצלם
שווים בחירותנו
כולנו זקוקים לחסד.

 

פורסם בקטגוריה כללי, ריפוי הוליסטי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>