דרך הבשמים שלי

אחת לארבעה שבועות אני לוקחת פסק זמן מהחיים ונוסעת לבקר את אמי במחלקה לתשושי נפש בבית אבות באשקלון.
אני בוחרת לי דיסק שאני אוהבת במיוחד, נכנסת למכונית ויוצאת לנסיעה מדיטטיבית בת שעתיים וחצי בכל כיוון, עם נושא להתבוננות – הדרך כמוטיב מטפורי בחיי. במשך הזמן, הפכו נסיעותיי אלה ממטלה למתנה.

אני מאזינה לדיסק שבחרתי שוב ושוב כמו מנטרה. נותנת לצליליו לחדור לתוכי ומתבוננת בתובנות שמתעוררות בי.

בנסיעתי האחרונה בחרתי את דרך הבשמים של יאיר דלאל, מורי .
שמתי לב שלא משנה באיזה יום בשבוע ובאיזו שעה משעות היום אני נוסעת, בשלב כלשהו תמיד אני נקלעת לפקק תנועה. בתחילה התרגזתי, אבל אט-אט הרפיתי והבנתי שהעיכובים הם חלק בלתי נפרד מהדרך. יתרה מכך – שאנו זקוקים לעיכובים כדי לעצור ולהתבונן.

תהיתי ביני לבין עצמי – אילו עיכובים היו להם, לאנשי המדבר, בדרך הבשמים? להרים משא שנפל מגבו של גמל? להשקות את העדר? לרפא בכר שנפצע? ואולי שודדים בדרך? הרי גם הם, אנשי המדבר, זקוקים היו לעיכובים בדרך. דרך הבשמים
זו אחת ממתנות הדרך – העיכובים. שאילולא הם, לא היינו עוצרים לרגע ולראות שהדרך היא מטרה בפני עצמה.
כשהפקק השתחרר, המשיכה מכוניתי לשעוט קדימה, משאירה מאחוריה אט-אט את הירוק כדי לפגוש את הדרום המצהיב. ודרך הבשמים ממשיכה להתנגן לה.

תהיתי – אילו ניחוחות עלו ממרכולתם של אנשי המדבר? נזכרתי שתמיד יש לי בתיק בקבוקון של שמן אתרי לבנדר. הוצאתי וטפטפתי על פרק ידי.

כשהגעתי לאשקלון חיכתה לי אמי המופתעת. ביקורי הוא תמיד הפתעה עבורה. זיכרונה אבד, ולכן לא ניתן להכינה מראש. בעיניים בורקות כשל ילדה, לקחתי אותה לבית הקפה הקבוע שלנו, מול הים.
צלילי החמלה של הקלרינט מהדיסק, נמסכים על ידי המלטפת את ידיה ושערותיה של אמי.
קולה החם של הזמרת נורית עופר מתערבב עם מתיקות עוגת השוקולד המוגשת לה.
בעוד הדיסק מתנגן בראשי, מושמעת לה מוזיקה קצבית בבית הקפה. מבלי משים, גופי החל להתנועע לקצבה. עיניי אמי נתחייכו למראה בתה הרוקדת על הכיסא והיא החלה לנוע אתי, מרמזת לי בשפת גופה שאמשיך לרקוד, על אף שהיא איננה שומעת את המוזיקה.

מאחר שיכולת הדיבור של אמי הולכת ונעלמת, והיא עצמה הולכת ונאלמת, נותרת שפת הנשמה בלבד. שפת העיניים. והיא זכה ומזדככת. החשדנות שתמיד הייתה חלק בלתי נפרד ממנה, מצליחה לפרקים לפנות מקומה לתום ראשוני של ילדה.
"היה יום נפלא" מצליחה אמי לומר בעיניים בורקות כשאני מסיעה אותה חזרה לבית האבות.
"גם לי אמא" אני אומרת ומלטפת את ידה ונזכרת בצלילי הקלרינט מ"דרך הבשמים".
עוד חיבוק ארוך ועוד נשיקה ושוב אני יוצאת בדרכי חזרה אל הירוק הצפוני, בציר שהתפצל מדרך הבשמים אל דרך המלך המובילה לדמשק.

מה משותף להם ולי? לסוחרי הדרכים ולאדם המודרני? נפש האדם אז וגם היום, מיטלטלת כמו המשא על גב הגמל, רק אולי יותר מהר. היא נופלת מדבשתו ומבקשת מהרועה, שהוא תודעתנו הערה, לשוב ולהרים את המשא.
בדרכי חזרה, ודרך הבשמים עוד מתנגנת, שמתי לב פתאום לדבר קסום הקורה לי בתקופת אשפוזה הארוך של אמי: קריאתה "מלכה, איפה את?" שליוותה אותי כצל שנים רבות בכל פעם שבאה לבקר והטריפה את דעתי בתחושה שמישהו הולך אחרי לכל מקום, הולכת ונשכחת מתודעתי ככל שאמי נאלמת. היא כאילו מאפשרת לי לזכור אותה בתמימותה הזכה.
הדרך חזרה צפונה הייתה פתוחה, ולבי נותר פתוח אל המוזיקה שהמשיכה להתנגן, נארגת בערגה כחוט השני בחיי, מאירה פינות אפלות באור יקרות.

ביום ג' הקרוב, 29/4 תהיה לי הזכות והכבוד לנגן עם יאיר דלאל את דרך הבשמים בערב מוזיקלי בפאבלה, הפאב של מנוף. לפרטים בפייסבוק  מי מפחד מאום כולת'ום?
מזמינה אתכם בחום.

מלכה פלדשטיין

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized, כללי, ליווי רוחני. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>