המוות כמורה לתשוקה בזוגיות ארוכה

מה?! מה הקשר? מלכה הפעם נסחפת…

הייתה זו אסתר פרל הגאונית בספרה "אינטליגנציה ארוטית" שהביעה יפה את העובדה שמערכת יחסים מחפשת ביטחון ויציבות, ותשוקה מחפשת הרפתקנות וחידוש. המתח שנוצר בין החיפוש אחר ביטחון לבין החיפוש אחר התשוקה יוצר מצב שהשניים, ביטחון ותשוקה בתוך מערכות יחסים הופכים גבם זה לזה כמו שני מגנטים הדוחים זה את זה.
אז איך בכל זאת אפשר לטפח תשוקה במערכות יחסים ארוכות של אהבה? מובן שזו שאלת מיליון דולר. יש לכך הרבה יותר תשובות מהנקודה הספציפית שעליה אני רוצה לכתוב היום, וכל מי שיטען שגילה את המתכון – אל תאמינו לו. הוא גילה רק את המתכון שעובד עבורו, אבל בני אדם הם ניצוצות שונים של הבריאה ולכן מה שיעבוד עבור אחד לא יעבוד עבור אחר, ולכן כל אחד צריך לעשות את מסע החיפוש האישי שלו.

מה בכל זאת הקשר בין מוות כרעיון פילוסופי לבין תשוקה?
כדי שתשוקה תמשיך לחיות בתוך מערכת יחסים אוהבת, עלינו לטפח את האינדיבידואל שאנו. את השונות והנפרדות. הרי תשוקה ומשיכה קורים בין שני אינדיבידואלים ולא בין שני פרטים זהים. אבל יש לדעתי נקודה חשובה נוספת והיא הבנת עיקרון הארעיות.

לאחר שהמוות התדפק על דלתי, לפני 9 שנים, "חרשתי" ספרים בנושא מוות.
אחד המבריקים הוא "המוות חשוב לחיים" של אליזבת קובלר רוס. מאז אימצתי את ההבנה שעליי לחיות כל יום כאילו זה יומי האחרון. קל להגיד, קשה לבצע. מה זה אומר? להפסיק לתכנן תכנונים עתיד? להפסיק לחלום? לא! זה אומר לאמץ אל לבי את העובדה שהכול ארעי, וששום דבר לא באמת שלי. גם לא בן זוגי ואפילו לא מערכות היחסים המקסימות שאני יוצרת ומטפחת.

ארעיות 2

"את שלי" זה משפט שאני שומעת בקליניקה השכם והערב בין זוגות. כשאני שומעת את צמד המילים הזה תמיד נדלקת לי נורה אדומה ואני מבינה שזה הזמן לפתוח את השיח על חשיבות הנפרדות ועל הארעיות של החיים.

את הביטוי "את שלי" אני מציעה להחליף ב"את אתי". משום שהבעלות על אדם מיד מצניחה את התשוקה לרצפה. "את שלי" הופכת את מערכת היחסים לקשר של בעלות. אולי יש ביטחון רב בידיעה שבן זוגי שייך לי ומכוח השייכות הוא לעולם לא יתרחק ממני, אך בו בזמן משהו מן המשיכה מתקהה. אם נחזור לדימוי המגנט, הנחת המגנט בשדה המגנטי המנוגד לו לזמן ממושך, תגרום לו לאבד את תכונותיו.
"אתה אתי" משאיר אותך אדם חופשי. זה לא מובן מאליו שאתה אתי. זו מתנה וברכה אבל זה לא מובן מאליו שתהיה פה גם מחר. וזה לא מובן מאליו שאני אהיה פה גם מחר, למרות שקיימת בינינו אהבה גדולה. כדי שתתקיים גם תשוקה, צריך להזין את התשוקה, לא רק את האהבה.
כן, אני רוצה להיות פה גם מחר. אני מחזיקה את הדואליות של מחויבות לברית של חיים, באותה נשימה עם העובדה שאנו חופשיים ללכת לדרכנו אם נרגיש שהברית הזאת לא מצמיחה אותנו. אני נשארת מבחירה יומיומית שהופכת אותי לאדם חופשי שמבין שכל זה יכול למות מחר. ולכן, בזכות העובדה שלכל חיים יש גם סוף, אעשה מאמץ להיות במיטבי, לעשות את המיטב, ולהיות ערה בתוך החיים. הארעיות נותנת משנה תוקף להשקעה היומיומית ומשאירה אותנו ברמת ערנות גבוהה לאהבה ולתשוקה.

נורמן קיזניס אמר פעם: "הטרגדיה של החיים איננה המוות אלא מה שאנו מניחים לו למות בקרבנו בעודנו חיים".

 

פורסם בקטגוריה אהבה ומיניות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>