הפלישה המדוברת ביותר (פלאפונים אלא מה….?)

בכל יום חמישי, אני עושה פעמיי אל הרכבת, בדרך אל האוניברסיטה. עד לפני כשנתיים, הנסיעה ברכבת הייתה עבורי פסק זמן לעצמי, להרהורים, לקריאה, להתבוננות שקטה בנוף החולף. להתבוננות באנשים העולים והיורדים, בשפת הגוף שלהם, בהבעות הפנים.
היום החוויה היא כזאת:
אני עולה על הרכבת בקריית מוצקין ומתיישבת בקרון ריק מאדם. איזה יופי, אני חושבת לעצמי, קרון שלם רק בשבילי. נושמת נשימה עמוקה ועוצמת עיניי למנוחת צהריים קצרה.
"התחנה הבאה – קריית חיים" אומר הכרוז. חולפות חמש דקות. הרכבת נעצרת. עיניי עצומות, אני מנסה לנוח… הרחשים בקרון מעידים על עליית אנשים.

התמכרות לטלפון סלולרי

התמכרות לטלפון סלולרי

"היי אחי, מה קורה?" נשמע קול אי שם מאחור. "מה ככה? אז מה הולך? אתה בא היום בערב? טוב אחי, אני יתקשר ('אתקשר' אני מתקנת אותו ביני לבין עצמי) יותר מאוחר להודיע לך מה הולך ופרטים יותר מדויקים, סבבה?" במקביל, שתי שניות אחרי תחילת השיחה המעניינת הזאת נפתחה משמאלי שיחה מרתקת אחרת….

"היי מאמי. איך היה בצפר מתוקי? אכלת? יש שניצל מאמאעוף בפריזר ולקט ירקות. תחמם לך טוב מאמי? ואל תשכח לשתות. יש במקרר קולה. (שיחה שלישית נפתחת כרגע שני ספסלים מלפנים:
"עליזה מה קורה? תשמעי, תגידי ליוסי שזה ממש לא מקובל עליי. הוא חייב להביא את החומר הכתוב עד היום בערב, אחרת לא אספיק להכין לו את כל מה שהוא צריך עד הישיבה….") אתה נוסע לטניס אחר-כך? טוב מאמי, אל תשכח להכין לך סנוויץ'. אני יודעת שאתה כבר גדול מאמי, אבל אני דואגת לך…רותי תבוא יותר מאוחר לקחת את החבילה שיש על הספה בסלון טוב מאמי? אז ביי מתוקי, ותתקשר כשתגיע לטניס שאני לא ידאג" ('אדאג' אני מתקנת)

אני פוקחת עיניי לרגע באי נוחות, מאוכזבת על ששוב לא אוכל לנצל את הנסיעה למנוחה. מנסה להתנחם במראה הים הנשקף מבעד לחלון באזור חוף הכרמל. ("לא, מפתאום, תגידי לו שאין מצב שהוא מביא לי בערב. עד 17:00 מקסימום")

הקרון מתמלא אט-אט. חייל מתיישב לידי. לפלאפון הגאון שלו מחוברות אוזניות. יופי, אני חושבת לי, לפחות הוא ישמע מוזיקה ולא אצטרך להיות שותפה בעל כורחי לשיחה המשמימה שתתנהל בקרוב. לעיסת מסטיק נמרצת מרמזת לי על סוג הקצב שיבקע עוד מעט מן האוזניות שלו.

שלוש שניות חולפות. בו-בום, בו-בום, בקצב הטראנס בוקע בתדר שאינו משאיר מקום לספק מהם הצלילים שנכנסים לאוזניו ובאילו דציבלים. כעבור שלוש שניות נוספות, מופיע במסך הטלפון הגאון שלו על משחק צבעוני. שבע מאות עיגולים צבעוניים מרצדים בו, והבחור המשועמם מתחיל להזיז אותם מצד לצד במהירות מסחררת כרדוף שד. אם לא ינצח את המחשב יתעמת שוב עם אכזבה ותסכול. 'אוף, עוד פעם לא עליתי שלב'.

"היי אמא" נשמע קול של אישה צעירה מלפנים. "אני על הרכבת. את יכולה להזמין לי פיצה עד שאגיע? אני מה-זה רעבה. לא אכלתי כלום מהבוקר….לא היה לי זמן….לא, הבוס שלי רצה שאספיק להכין את הדו"ח לפני שאני יוצאת" (אני מהרהרת לרגע איך זה שאנשים מסכימים לקרוא "בוס" לאדם שהוא פשוט בתפקיד ניהולי? הלו, אתם הבוסים של עצמכם! ואם תפנימו זאת היטב, תשנו את כל מערכות היחסים שלכם ותעשו טובה לעצמכם ולסביבתכם)

'תנשמי, אני אומרת לעצמי. תני לרעשים שמסביב לעבור לידך כמו ענן. תתנתקי. נתקי את כבלי תודעתך ורחפי לך בין הנשימות'…."היי אחי, זה שוב אני…" "אמא, ואל תשכחי גם קולה טוב?"…..

דיייייייייייי!!!!
הלו אנשים, האם התבלבלתם?
אתם לא יכולים להיות חצי שעה עם עצמכם? לבד? בלי שמישהו או משהו יבדר אתכם??

בלי להיות זמינים 24 שעות? אתם פולשים לי לחיים! אין לי שום עניין ורצון לשמוע את החיים שלכם נושפים פה לידי. זו פולשנות אנונימית! והכול תחת "קידוש" זכויות הפרט.
"אמא, קחי לך מוזיקה. אם תשתמשי באוזניות טובות לא תשמעי את כל הרעשים מבחוץ" אומרת לי בתי.
הבנתם? מי שלא מעוניין להיות בתוך המכבסה האינסופית של החיים של אחרים צריך להקיף את עצמו בחומות הגנה.

שיחות הטלפון האינסופיות בתוך החלל הסגור הזה, עושות לאוזניים את מה שסיגריות עושות לראות – זיהום אוויר! הצפה אודיטורית!. עוד תרומה משמעותית להפרעת הקשב וההיפראקטיביות העולמית ההולכת ומתעצמת. עד שבסוף נצטרך לשתול באדמה זרעים של ריטלין שינביטו שיחי מריחואנה שיטשטשו אותנו עד אבדן חושים. אנו יוצרים את ההפרעות של עצמינו ואז מחפשים להן פתרונות.
לפני שיהיה מאוחר מידי – בואו נרגיע! בבקשה!

פורסם בקטגוריה Uncategorized, ריפוי הוליסטי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>