התכרבלות נעימה או מתח מיני?

שש בבוקר יום שבת. גופי מתעורר לו לאטו, כבד מאד ונינוח. שולחת יד לחבק את רמי, הוא נענה לי בחיבוק מלוטף ורך. אני מתמסרת לענן נעים ומלטף של רוגע בתוך החיבוק-ליטוף, ספק שוקעת חזרה לנמנום ספק מתעוררת לבוקר של כתיבה.
אי שם עמוק בתוך הלב, מתחילה לעלות כמו בועה של חוסר שקט. בתוך הבועה הזאת רוחשת בלילת מחשבות ואמונות דחוסה שאת תוכנה אפשר לתמצת ככה: 'האם רמי מצפה שהחיבוק המלוטף יהפוך למעשה אהבה מיני? האם הוא מתגרה מזה? והאם כן – מה אני אמורה לעשות עם הגירוי המיני שלו, אם ברגע זה באמת מתחשק לי רק לשקוע בענן כירבולי בטעם מוס וניל?'.

חתולים
אני מתמסרת לרוך של המגע. אבל הבועה לא מרפה. היא שולחת רגליים כמו עובר בן שמונה חודשים בבטן אמו. 'ואם אתמסר לענן הקטיפה הזה ורמי יהיה מאוכזב כי הציפייה שלו לא קיבלה מענה, מה תגרום האכזבה? האם יישאר בנינו מתח היום? מחר? בעוד שנה? ומה ההשלכות של המתח'. אני מרגיעה את הקולות הבועטים ומתמסרת שוב אל החיבוק הריחני. שוקעת שוב לתוך נמנום באברים כבדים.
אבל הבועה לא מרפה. 'אולי פשוט אגיד לו שאני רוצה הבוקר רק רוך וליטוף ולא מעשה אהבה מיני ובכך אפוצץ את הבועה הבועטת שבבטני כדי שאוכל סוף-סוף להתמסר בלי אשמה וייסורי מצפון?'
אבל שתקתי. אפשרתי לקולות הללו לדעוך קמעה כמו דימינואנדו. צליל שנמוג לאטו.

…בכל זאת שם בבטן עוד נשאר דנדון פעמון קטן.
"אני רוצה לשתף אותך במשהו" אמרתי לו לאיש שאתי כבר שלושים ושתיים שנה.
"טוב" אמר בפשטות
"ממש-ממש נעימה לי ההתכרבלות הזאת. הגוף שלי כבד, ספק רוצה להמשיך לישון ספק לקום, וההתמסרות לחיבוק המלטף הזה פשוט מענגת. אבל בכל זאת, עמוק בתוך הלב שלי יש איזה דגדוג קטן שלא מרפה. והוא למעשה סימבולי לעוד הרבה סיטואציות בחיים שלי. כרגע הדגדוג הזה הוא מחשבה שעולה שאולי אתה מצפה שמתוך הנעימות הזאת זה יתפתח למעשה אהבה. ואם אני עכשיו רוצה רך חיבוק מלוטף, אתה תתאכזב. המחשבה הזאת מונעת ממני מלהתמסר כל כולי לנעימות של החיבוק ומשאירה בי מתח שאני לא יודעת מה לעשות אתו. למעשה זה מבטא קושי שלי להיות בהתמסרות אל הרגע הזה במלואי, חוץ מהרגעים שאני באמת במעשה אהבה, שם אני בהתמסרות מלאה. אני יכולה לראות את ההקבלה של התחושה הזאת לתחומי חיים אחרים למשל כשאני מנגנת, אבל לא מצליחה להתמסר כל-כולי לנגינה משום שברקע יש מחשבה שצריך להכין צהריים נניח. זאת תחושה שבכל רגע יש דברים אחרים שצריכים אולי לקרות במקביל והתחושה הזאת מונעת ממני התמסרות לרגע הזה ויוצרת בי מתח."
"אני רואה את ההתמסרות לרגע הזה כמו שויקטור פרנקל תאר בספר 'האדם מחפש משמעות'.“ אמר אישי היקר. ”את יכולה לפרק את ההתמסרות לחלקים מאד קטנים עד לרמה של צליל. זאת אומרת שכשאת הולכת לנגן, הרגע הזה הוא לא השעה שלקחת לעצמך לנגינה, אלא הרגע הזה הוא הצליל הבודד שאת מנגנת. להתמסר לצליל הבודד, ולעוד צליל ועוד צליל. ובקשר לאכזבה – אני חושב שזה טוב מאד שהאדם לא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה. זה חשוב ללמוד לדחות סיפוקים ולא להיות באובססיה לקבל כאן ועכשיו את הסוכרייה. אחרת נהיה בני אדם תובעניים ונכפה את רצוננו על האחר. אדם בלי ציפייה הוא אדם מת לדעתי. אם זה באמת נכון שאין לו ציפייה והוא לא מדחיק אותה. ציפייה זה דבר שמביא אותו קדימה, לעשייה, ליצירה. אבל הציפייה צריכה לא להיות כפייתית ככה שנלמד לקבל אכזבה ונהיה אתה בטוב"
"זה מקסים מה שאמרת, גם בקשר להתמסרות אל החלקים הקטנטנים של השלם וגם בקשר לאכזבה, אבל בכל זאת נשאר בי דגדוג קטן של חוסר שקט, בהקשר של הסיטואציה שהייתה כאן ממש הבוקר בנינו. ואני מתעקשת לברר את העניין הזה משום שהברור הזה הוא לא רק עבורי, אלא עבור הנשים הרבות שמשתפות אותי באותה חוויה בדיוק ולא יודעות מה לעשות אתה, ועבור כל הגברים שאתן, שחולקים את אותה תחושה של מתח מיני דק ותהייה האם החיבוק הזה יהפוך לסקס או לא. אולי אם הייתי מראש אומרת לך שאני רוצה היום רק חיבוק וליטוף, ושלא נלך לכיוון המיני, ואילו היית אומר לי שזה בסדר מצדך, הייתי יכולה להירגע ולהתמסר כל כולי לענן הקטיפה של החיבוק המדהים שלך "

עכשיו יקיריי, הקשיבו היטב לתשובתו של רמי, הסכיתו שמעו והפנימו:
"טוב שלא שאלת. אם היית שואלת זה היה מאד פוגע בי וסוגר אותי. אם היית שואלת הייתי מרגיש שאת לא נותנת בי אמון שאני יכול להתמסר לרגע הזה בדיוק כמו שהוא ולתת לו להתפתח לאן שיתפתח, ולתת לשנינו להתמסר לדבר שרוצה לקרות בלי לכפות את עצמינו על הדבר שרוצה לקרות. ככה, כשלא שאלת, הייתה לשעה הזאת חיים משל עצמה והאכזבה שלי דווקא נשארה בטעם מתוק כזה שיחכה בסבלנות עד שיגיע רגע שהוא מדויק לשנינו למעשה אהבה."

(הרהור שביני לביני…הרי לפעמים המצב הפוך. אני זאת שמתעוררת מינית ורמי רוצה לצלול לחיבוק שנמס אל תוך כבדות האברים. למה את זה קל לי לקבל, למה את האכזבה הקלה שבי אני יכולה להכיל בקלות ולהתמיר אותה להתמסרות אל הרוך הפשוט, ואילו המחשבה הפוטנציאלית על כך שאני ”מאכזבת“ מפריעה לי להיות בשלמות וזרימה עם עצמי ועם הרגע הזה?
האם זה ההבדל בין נשים לגברים? האם העובדה שאישה נושאת במהותה העמוקה את פוטנציאל האם שדואגת לילדיה, גורמת לה להעמיס על עצמה אחריות על רגשותיהם של האחר ובכך להפריע לזרימה הטבעית של עצמה?)

אסימון ענק ירד לי במשפטים האלה של רמי:
כל מקטע של חוויה במרחב של הזמן הוא בועת חיים שלמה שיש בה התחלה, אמצע וסוף.
כל חוויה מתחילה בזרע שנטמן אי שם בזמן אחר, וחיכה באדמה עד לרגע המדויק שהוא, הזרע, יחוש את הגשם הנכון לו לנביטה. ומשהוציא עלה ראשון, רך וירקרק, הוא מחכה לקרן שמש של בוקר, קרן רכה ומלטפת שבעזרתה יוכל לעשות פוטוסינטזה; לקחת את אור השמש ולהפכה לסוכר.
אם נאפשר לחוסר האמון שלנו בתהליך הטבעי של הנביטה להפוך למילים או מעשים שקוטעים באחת את התפתחות הנבט לפרח, או אם נסרב לקבל באהבה את העובדה שגם הפרח הכי מדהים בסופו יקמול, לא נוכל להתמסר אל פוטנציאל המתיקות של הרגע הזה.

כדי לסגור את מעגל החיים של המונולוג הזה, ולתת מענה לבועת הרעש הדק בדמות שאלה למתח מיני המפריע לאישה וגבר להתמסר במלואם ובשקט פנימי לחיבוק מלטף, אני מציעה לנו להתאמן בהרפיה מכפייה. לאפשר לעצמנו לזרום בטבעיות עם הגוף ועם מה שרוצה לקרות ברגע הזה. להתייחס לבועת הזמן של החיבוק להיות נבט שיש לו חיים משל עצמו, עם התחלה, אמצע וסוף.

זו ההזדמנות לומר תודה ענקית לרמי בן זוגי, האיש המיוחד הזה, שעד היום הוא לי חידה, שהסכים שאפרסם את הפוסט הזה, למרות שהוא אדם דיסקרטי, אין לו דף פייסבוק, לא אתר ולא כרטיס ביקור. כמו שהוא מעיד על עצמו – "אני לא מרושת" . ובכל זאת הוא משתף פעולה עם שליחותי לקדם שלום בין המינים. תודה אהובי .
אני מזמינה אתכם לבוא ולקבל השראה מגן הפסלים שלו בכניסה לישוב מנוף.

באהבה
מלכה

פורסם בקטגוריה אהבה ומיניות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>