למה קראתי לאבא שלי נרקיס ואיך זה קשור לזוגיות?

נרקיסיסט
ככה נהגתי לכנות את אבא שלי שלא בפניו. לא ראה אותי ולא ראה למעשה אף אחד אחר חוץ מאת עצמו. חתיכת האשמה…הפעם האחת והיחידה שהעזתי להטיח את זה בפניו הייתה בגיל 18. כשהייתי בין בגרויות והרגשתי שהוא לא באמת מתעניין במה שקורה בחיי. עוטף את השיחות הקצרות בחיוכים ומשדר לסביבה שאתה גאה בי. לסביבה. לא אליי ישירות. הכל נמדד במוחצנות. כדי שיראו איזה בת מוצלחת יש לך. איזה אבסורד. חשבתי לי. אתה גאה בי אבל אין לך בכלל חלק בגידול שלי. במה בכלל אתה גאה? בזה שאני "שלך". אני לא שלך, רציתי לצעוק עליו. שנים הייתה לי פנטזיה לגלות תיבה קסומה שבה אמצא מסמכים שמעידים שאני לא בתו הביולוגית. התביישתי כל-כך. אז את התיבה העלומה לא גיליתי. ונמלאתי כעס עליו. את חלקו הדחקתי.
חלפו כעשור וחצי מהבגרויות והלכתי לטפל בעצמי. טחנתי את הסיפור אצל פסיכולוגית על הספה. טוב, הרגשתי כאילו שחררתי סתימה מביוב. אבל הצינור עדיין לא היה נקי. חלפו עוד עשור וחצי. חליתי והבראתי. ואז פניתי אל הרוח. לריפוי הרוחני.
הסכמתי ללכת לפגוש את הילדה הפגועה והנטושה ממקום אחר. לתת לה יד, להושיב אותה על ברכיי ולהקשיב לה.
ואז הבנתי – אבי היה ילד נטוש מאד ופגוע מאד. מלבד מסע ההישרדות ביערות המלחמה, הוא התמודד עם נטישת הוריו עוד שנים קודם לכן. גדל בבית קר. בלי חיבוק. בלי מילה טובה של הערצת הוריו את הפלא שהוא. אבי מעולם לא התוודע לאפשרות הזאת ללכת אל הילד שהיה, לתת לו יד ולהקשיב לו. לחבק אותו בין זרועותיו. לומר לו כמה הוא נפלא. נרקיסוס 3
היום אני מבינה – מי שמסרב לגעת בפצעי הילדות שלו ולרפא אותם, יתקשה לפתח אמפתיה בת קיימא לאחר. לא אמפתיה רגעית. אלא מצב של תודעה אמפתית. משום שבכל מצב קונפליקטואלי, יקומו לתחייה פצעי הילדות. זה שבועט, מרחיק ומתרחק, הוא הילד הפגוע שבתוכנו. ברגעים כאלה יטיחו בפנינו "נרקיסיסט".
לפי האגדה, נרקיסוס מתאהב בעצמו כשרואה את בבואתו במים. אם אקח לרגע רק את התמונה הזאת מן הסיפור השלם, זה די ברור למה אדם מתאהב בעצמו – כי סוף-סוף מישהו רואה אותו. את יופיו, את הקסם שהוא.
במיתולוגיה, נחשבת האגדה של נרקיסוס כאזהרה המיועדת לגברים.

ואמנם החוויה הנרקיסיסטית נפוצה יותר בגברים אבל אני רוצה לפרש אותה קצת אחרת.
חוויה נרקיסיסטית זו חוויית נפרדות. היא מוטמעת בתוך החלק הציידי שבנו. זה היוצא לבד לציד. לבד. אין על מי להישען. אין במי להיעזר. אין בפני מי לפתוח את הלב.
מי שגדל בסביבה שבה לגלות את הפגיעות שבנו זה מסוכן או לא מקובל, או סימן לחולשה, מי שגדל בסביבה שבה החוויה ההישרדותית נוכחת יותר מן החוויה של רווחה רגשית, או בבית שבו האינטלקט חשוב יותר מהלב, יפתח תפיסת חיים של נפרדות. בנינו – רוב המבוגרים שבנו גדלו בסוג כזה או אחר של חוויה הישרדותית. כי כולנו גדלנו בחברה פטריארכאלית שמקדשת את המעמד.
את הנפרדות הזאת הכרתי מקרוב עד גיל 19. לקח לי עוד כ 25 שנים להבין, להפנים ולנשום תודעה של אחדות. הבנה פנימית שאני לא לבד. ושאני יכולה לסמוך באמת על הביחד שיצרתי סביבי ולגלות את הפגיעות שבי.
עד היום יש לפעמים רגעים של תחושת נפרדות. אלה רגעים שבהם כל העולם ודודתו מרגיזים אותי. הילדה הבודדה קמה לתחייה לרגע אף אחד לא מבין אותי ואני רוצה שרק יעופו לי מן העיניים. יש ברגעים האלה כאב צורב. הוא כל-כך צורב שאני מעדיפה לשים עליו שמיכה עבה כדי לא להרגיש אותו. ברגעים האלה באמת עדיף שלא אשפריץ את מיצי המרה החוצה אלא אשב רגע עם הילדה הפנימית ואזין אותה שוב כדי שאוכל להיזכר באחדות, שהיא הליבה של נשמתנו.

למה בכלל כתבתי את הפוסט הזה?
משום שאחד מעמודי התווך של זוגיות מיטיבה הוא אמפתיה. היכולת לראות באמת את האחר. לשים לרגע בצד את כל העניינים שלנו להיכנס אל תוך המרחב האישי של האחר, אל הבאר הבודדה שלו. אמפתיה אנו מסוגלים לפתח אם יש לנו אמפתיה לעצמינו. אם נתנו יד לאותו ילד שבנו והלכנו לרפא יחד אתו את פצעי הילדות שלו. נתנו מקום לפגיעות שלו.
וכשילד שלנו במצוקה, היכולת שלנו לתת לו מענה תלויה ביכולת שלנו לתת מענה לילד הפנימי שלנו.
הדי שלייפר, אחת המטפלות הזוגיות הגאונות, אומרת שנישואים הם מעבדה שתפקידה לבגר את הילד למצב בוגר ואת זה אי אפשר לעשות מסומם מאהבה אלא רק במצב צלול. לדבריה הסימום של ההתאהבות נמשך 18 חדשים. ועכשיו, כשאנו פוגשים את נקודות התורפה של אהובינו והוא את שלנו, לאחר שהתחייבנו למסע משותף, אנו יכולים לגשת למסע האמיתי שלשמו נועדנו – לגדול מילד לבוגר.

נרקיסהיום אני כבר לא מכנה את אבא שלי נרקיסיסט. אבא שלי היה ילד מאד פגוע ומאד נטוש שלא ניתנה לו ההזדמנות ולא ידע בכלל שזה אפשרי, לתת יד לילד שהיה ולרפא אותו. אבל לנו יש אפשרות. לבחור לתת ידיים ולבחור בזוגיות כמרחב מרפא.
היום יש בי אהבה אליו, לאבא שלי. ואני שולחת אותה לפעמים אל המרחבים האינסופיים אליו הלך מזמן.
אז בפעם הבאה שמישהו יטיח בכם שאתה או את נרקיסיסטים, קחו רגע את הילד הפנימי שבכם, את הילדה הפנימית שבכן, הושיבו אתכם של אז על הברכיים והקשיבו לרגע בלב אוהב. ספרו לבני הזוג שלכם על אותו ילד. על אותה ילדה. ותנו גם להם חדר מזמין בבית שבניתם. ככה ברגע שתצטרכו לשלוף מהמגרה את היכולת האמפתית, תזכרו שהיא נובעת מהחדר ההוא, שבו יש מקום לילד שהייתם.

פורסם בקטגוריה אהבה ומיניות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>