מזרח ומערב – הילכו יחדיו?

 על חינוך מערבי וחינוך שבטי ועל השילוב ביניהם

במאמר זה, ברצוני לחדד את הבדלי הגישות בגידול ילדים בין המזרח והמערב, במטרה לפתוח דלת נוספת, הן בפנינו כהורים, והן בפני ילדינו.
ניסיוני להעמיק בהבנת עולמם של הילדים, מביא אותי לעתים לקרוא וללמוד על גידול ילדים בתרבויות האסיאתיות המסורתיות, כמו גם בחברות שבטיות כגון האינדיאנים ושבטים באפריקה.
במה הם שונים מאיתנו וכיצד יכולה להתרחש למידה הדדית?
אינני מבקשת לעשות אידיאליזציה של חברות הודו העתיקה או טיבט, שיש להן קרוב לוודאי בעיות משל עצמן, אלא להשתמש בשונות על מנת ללמוד ולצמוח.

במאמר זה עשיתי סינתזה בין מאמרו של John Wellwood -
Buddhism, Psychotherapy, and the Path of Personal and Spiritual Transformation
לבין דעותיי האישיות וידע התפתחותי שצברתי עם השנים.

 התפתחות הילד בראי תרבויות המזרח ותרבויות שבטיות

 הפעוט הגדל בבית אסיאתי מסורתי (כוונתי בעיקר להודו וטיבט) חווה מעורבות אימהית אינטנסיבית וממושכת בארבע-חמש שנותיו הראשונות.
התפיסה ההינדית שנפש היחיד היא אלוהית ביסודה (בדומה לתפיסה הקבלית), גורמת להורים להתייחס אל ילדם בהתייחסות של כבוד אלוהי עד הערצה.
הילד נישא בזרועות אמו זמן רב ולעתים ישן במיטת הוריו עד גיל שלוש. יחד עם זאת, אמו אינה המגדלת והמחנכת היחידה.
הילד גדל בתוך משפחה מורחבת. דמותן של אמהות, סבתות, דודות, בנות-דוד, כולן מחלחלות, מהדהדות ושותפות בגידולו, במטרה לפתח בו הערכה עצמית.

רותם חוקרתהחשיבות של פיתוח הערכה עצמית, לפי הגישה הבודהיסטית ,קשורה להנחה שהאדם יכול לשאוף להיות אלוהי, מואר, להתחבר לניצוץ האלוהי שבו, בניגוד לתפיסה הנוצרית של החטא הקדמון.
יש הטוענים כי טיפוח הילד במשפחה המורחבת, מסייע לילד לפתח מבנה אגו שגבולותיו הם באופן כללי גמישים יותר, פתוחים יותר ופחות שיפוטיים מאשר במערב.
פן נוסף של גדילה בתוך משפחה מורחבת, הוא שהחשיפה למגוון גדול של מודלים לחיקוי ומקורות טיפוח, ממתן את שליטתם הפסיכולוגית של ההורים בילדיהם.
במשפחה הגרעינית המערבית, יש לעתים נטייה לקשר תלותי עד סימביוטי בין הורים לילדים, עם קושי של ההורה לשחרר את ילדו מצד אחד, ומצד שני קושי של הילד לפתח עצמאות, והארכת גיל ההתבגרות עד הרבה מעבר לסביר.
אינני מתעלמת מן העובדה שבמשפחה מורחבת יכולה להתפתח מידה לא מבוטלת של ביקורתיות מצד החברה כלפי ההורה ותפקודו ההורי, אך מטרתי לחדד את השונות לצורך התבוננות בעצמנו ולמידה.
נוסף על טיפוח הקשר אם-ילד, הילד האסיאתי גדל על-פי המקצבים של הטבע, בשילוב שימור אמונות, פולחנים, מיתוסים ומסורות המעניקים לילד משמעות ומהווים מקור תמיכה והדרכה.

אחת הדרכים המבטאות את הבדלי התרבות היא האופן שבו מתייחסים האנשים לגופם.

אם נתבונן בטיבטים, הודים, נפאלים, נראה כי הם נותנים תשומת לב רבה לפלג גופם התחתון, מקושרים היטב לאדמה שמתחתם, ונדמה כאילו "מרכז הכובד" שלהם נמוך יותר. מרכז החיות, הנקרא בפיהם Hara (או על פי גישות אחרות – שלוש הצ'קרות הראשונות), קשור עם נושאים כגון ביטחון, קרקוע, רצון חיים, אמון ואיזון בין נתינה וקבלה.
אנשים הפועלים בקשר עם מרכזי החיות שבבטן, נוטים להקשיב יותר לאינטואיציה ולתת את הדעת לסימנים שהגוף משדר לנו בטרם תופיע מחלה סימפטומאטית.
במערב, לעומת זאת, מרכז הפעילות עובר אל חלק הגוף העליון, עם דגש על האינטלקט. ניתוק מן האדמה והדגשה מופרזת של פעילות קוגניטיבית, גורמים לנתק מן האינטואיציה ומ"תחושות בטן".

הניסיון של אנשי המערב לשלוט על חייהם דרך השכל טומן בחובו לא אחת תחושה ש"הקרקע נשמטת מתחת לרגליים", מה שגורם לא פעם להעצמת חרדות וחוסר ביטחון.

 פשוט להיות
נקודה נוספת שמעניין לתת עליה את הדעת, היא החשיבות הרבה שמייחסות תרבויות אסיאתיות למצב הקיומי של "פשוט להיות", או מה שמכונה בפסיכולוגיה ההתפתחותית being. זהו מצב שבו מניחים לפעוט לשהות בחוסר עשייה משמעותית, להתנסות בהוויה מתמשכת, פשוט לצפות בהתרחשות סביב ולחוש את עולמו הפנימי.
הורה מערבי הרואה את בנו בוהה באוויר, ישאל מייד "מה אתה עושה?".
התפיסה של "לא לעשות כלום" היא כמעט בלתי נסבלת בעולם המערבי, ונתפסת כבזבוז זמן, כזמן שבו הילד יכול להספיק עוד משהו, להרכיב עוד פאזל, ללמוד אות נוספת.
הפסיכואנליטיקאי האנגלי וויניקוט (Donald Winnicott), הדגיש עד כמה חשוב לאפשר לילד לשהות במצב שהוא כינה being (להבדיל מdoing ), דהיינו מצב קיומי בלתי מובנה. לטענתו, הנוכחות הבלתי תובענית של האם במצב זה, מאפשרת לילד לבנות לעצמו חוויה חיובית ונוחה של לבד, חוויה התורמת לפיתוח עצמי יציב יכולת לפתח מחוות ספונטניות.
כאשר ההורה מתערב ברגע אינטימי כזה של הילד עם עצמו ומאלץ אותו להגיב ולעצב את עצמו בהתאם למה שהוצע לו, למעשה הוא קוטע את ההתנסות הטבעית של הילד.
חוויות מצטברות מסוג זה, גורמות לכך שהילד יהפוך למעשה לתוצר של מה שהחברה מצפה ממנו, ויתאמץ להתאים עצמו למשבצת על מנת לרצות את הוריו ואת החברה במקום לפתח את כוונו האישי.

 כל האמור לעיל יפה ונכון לשנות הילדות הראשונות.
בשנים מאוחרות יותר, מתרחשת תפנית בשתי התרבויות.

בתרבות האסיאתית, מצופה המתבגר להתאים עצמו לחוקים ותפקידים קולקטיביים ואילו ההתפתחות האישית מתבטאת בעיקר בהתפתחות רוחנית והופכת להיות עניינו האישי והפנימי של הפרט, מבלי להבליט את השונות והייחודיות בין האנשים.
החברה המערבית לעומת זאת, מעריכה מאד פיתוח חזון, ייחודיות ויכולות אישיות. מכאן יכולה לצמוח מודעות עצמית גבוהה ונוכחות אישית מגוונת.
חשיפת תרבויות המזרח והמערב זו אל זו, גרמה לאנשים בשני הקצוות להתבונן בחייהם התבוננות ביקורתית ולרצות לשנות, "להתקדם".
הבעיה היא ששני הקצוות נוטים לעתים "לשפוך את המים עם התינוק". המבקר בטוקיו יפגוש בתחנת הרכבת נחיל של אנשים הלבושים כולם חליפות מחויטות, ממהרים לעבודתם, עובדים "מצאת החמה עד צאת הנשמה", ממשיכים את יום עבודתם עם "הבוס" במסבאה הקרובה או במרכז מכונות הימורים רועשות ומסיימים את יומם שיכורים על רציף התחנה אליה הגיעו בבוקר.
המבקר במערב יפגוש בקרן רחוב "גן יוגה", בתיכון האזורי נערים עם רסטות מעשנים נרגילה ובגן השעשועים אמהות עוטות בגדי שאנטי משגיחות על ילדיהם עם תקווה בלב שכאשר יגדלו, יחוו חיים רגועים יותר.

האין דרך אמצע? כיצד נמצא את האיזון? כיצד נוכל להפרות זה את זה, מבלי לפסול את המסורות שעליהן גדלנו? כיצד נוכל לשלב שלווה, קירבה אל הטבע, הקשבה אל הלב ורפואה עממית, יחד עם התפתחות מדעית וטכנולוגית ועם הצורך לממש את חיינו באופן ייחודי?

 אמא וילדה

הייתי שמחה לראות הורים מביטים על ילדיהם בפליאה ופחות בציפייה.

הייתי רוצה לראות יותר תינוקות יונקים ופחות ניזונים מתחליף חלב-אם בחודשי החיים הראשונים. הייתי שמחה לראות יותר תבשילים ביתיים על שולחן האוכל ופחות מוצרים תעשייתיים שהועברו מן המקפיא ישירות אל המיקרוגל. אני כמהה לשימוש תכוף יותר ברפואה עממית על מנת לשמור את האנטיביוטיקה ומשאפי הוונטולין לזמנים של "אין ברירה" (אם בכלל…). היה מחמם את לבי לראות יותר נשים בעמדות מפתח, נשים שמביאות איתן את האנרגיה והחכמה הנשית שלהן, ולא כאלו שמתנהגות בכוחניות ובדורסנות גברית. היה נפלא לו יותר ילדים היו משחקים עם אביהם עם רדת החמה ולא מסתפקים בנשיקה על המצח לאחר שנרדמו. אני מצפה ליום שבו חנויות יהיו סגורות בשבת ולא מטעמי כפייה דתית, אלא מתוך הבנה כי כולם זקוקים לפחות ליום מנוחה אחד עם משפחתם, וכי הפחתה בצרכנות כפייתית רק תיטיב עמנו ועם הפלנטה עליה אנו חיים.

האם זו אוטופיה? לדעתי לא. אני סבורה כי אנו הם המעצבים את חיינו. מה שנאפשר לו להתקיים בחיינו כפרטים וכחברה, הוא מה שיהיה.

סגנון החיים שאנו מסגלים לעצמנו כהורים מחלחל ונטמע בילדינו למן רגע ההתעברות.
האופן בו אנו נוגעים, נעים, מדברים, בוחרים עיסוק, בוחרים לעזוב עיסוק ולפתוח פרק חדש, פותרים בעיות, כועסים וסולחים, כל אלה מהווים עבור ילדינו מזון לצמיחה.

לכולנו יש חלומות גדולים וקטנים, אישיים וקולקטיביים, אך כיצד מוצאים איזון?

הבה נחזור לרגע אל גן השעשועים מן הכתבה הקודמת, ונלך מספר צעדים אחורה, עד לנקודה בזמן שבה החלטתם ללכת עם ילדכם לגן השעשועים. נוכל דרך התרחיש הבא להתבונן על עצמנו:
תנו יד לילדכם ויחד אתם פסעו לגן השעשועים. בדרך עצרו רגע להתבונן בחיפושית. אנא, נסו להימנע מלהאיץ בילדכם ("נו, אתה בא?"), הרי ממילא החלטתם להקדיש לו זמן זה. נתקלתם בפרח? אין צורך לפתוח בחידון "איזה פרח זה? איזה צבע יש לו? כמה עלי כותרת?". זהו זמן של חוויה ולא כיתת לימוד. אם חשוב לכם ללמד את ילדכם, עשו זאת באווירה חיובית, ספרו לו, ונסו להימנע מהעמדת ידיעותיו במבחן.

ילדכם פגש חבר בגן השעשועים וזנח אתכם לאנחות? מצאו גם אתם בן שיח. אבל אל תשכחו: אתם כאן בשביל ילדכם כרגע. היו זמינים ופנויים עבורו.

אם נתבונן על חיינו, על סדר היום שלנו, על סדרי העדיפויות שלנו, דפוסי ההתנהגות שלנו ועל האופן בו אנו מקבלים החלטות, נראה כי בכל נקודה בזמן יש מספר אפשרויות בחירה. כל בחירה פותחת דלת אחרת הטומנת בחובה תסריט אחר. לכל תסריט יש השלכות. אינני מתכוונת למושגים של שכר ועונש, אלא למעשה ותוצאה. אם נתבונן על תוצאות מעשינו מתוך נקודת מבט של למידה או שיעור וללא שיפוטיות, נוכל לקבל החלטות בקלות רבה יותר וניטיב לקבל את עצמנו ואת הסובבים אותנו ביתר חמלה ואהבה.

היו אתם אלה הפותחים את דלתות חייכם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, התפתחות בגיל הרך, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>