מיניות ביהדות

זהו מאמר שלישי בסדרה. למעוניינים לקרוא את שני המאמרים הראשונים: מיניות מקודשת וטנטרה - דרך הגוף אל הרוח

הפעם אל המגרש הביתי – היהדות

גישתה של היהדות לנושא המיניות מאד אמביוולנטית וראוי לחקרה לעומק. במאמר זה אגע בעיקרי הדברים כפי שרואות עיניי בלבד.

למי שלא שם לב, סיפור המקרא על בריאת האדם מופיע בשתי גרסאות שונות: האחת בפרק א' והשנייה בפרק ב'. בפעם הראשונה כתוב "זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א' כ"ז) ובפעם השנייה מתוארת בריאת האישה מצלעו של האדם: "וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה" (בראשית ב' כ"א).
פרשנויות רבות ניתנו לשאלה מדוע מתואר סיפור הבריאה פעמיים? ברשותכם, הבה נתבונן בסיפור בעיניים נשיות: בפעם הראשונה, מתייחס הכתוב לאלוהים בלשון רבים: "נעשה אדם בצלמינו כדמותנו". התייחסות זו עשויה לרמז על פנים רבות של אלוהים, נשיות וגבריות כאחד, עולם ומלואו. עם זאת, לאורך כל התנ"ך אלוהים מתואר כזכר: "ויאמר" ולא "ותאמר" או "ויאמרו" או "ונאמר".
בסיפור הראשון מעמדם של אדם וחווה זהה, שניהם נבראו בו זמנית ואלוהים מברך אותם לפרות ולרבות.

בסיפור השני נבראת חווה מצלעו של אדם ומכאן ואילך משתנה מעמדה של האישה. הכתוב מתאר אותה כפתיה ומפתה ומבטיח "הרבה ארבה עצבונך" (בראשית ג' ט"ז). ואכן, לאורך כל התנ"ך נשים חוות דיכוי, אונס, השפלה, שיעבוד לגבר ומהוות את רכושו.
ההבדל בין שני סיפורי הבריאה, כפי שאני רואה,  מסמלים למעשה את ההבדל בין התרבות המטריארכאלית הקדומה, לתרבות הפטריארכאלית שהשתלטה עליה. בתרבות המטריארכאלית, האלוהות הייתה נשית במהותה, סמל לבריאה (רחם), אך שוויונית (רואים זאת במנהגי קבורה), והנחש סימל את ההתחדשות ומחזוריות הטבע. המיניות על פי התרבות המטריארכאלית, היא מבורכת, מקודשת, ומקבלת מקום של הוד וכבוד, משום היותנו ברואים בצלם אלוהים. גופנו הוא כלי הקיבול של נשמותינו, ולכן עלינו לטפחו.
בבואנו לחקור את נושא המיניות ביהדות, אנו רואים כי המושג יהדות הוא חי ונושם, מכיל סתירות כמו החיים עצמם, יש בו פן מעשי ופן רוחני שלא תמיד עולים בקנה אחד. המאמר טנטרה – דרך הגוף אל הרוח עסק בפן הרוחני של המיניות בתרבות ההודית. אולם אם נחקור לעומק, נראה שתרבויות רבות "מחביאות" את הפן הרוחני של המיניות.

ציור: רז בן-צבי

ציור: רז בן-צבי

גם בקבלה יש התייחסות אל המפגש המיני כביטוי לחוויה רוחנית ומפגש עם האלוהי, מפגש בין האלוהים לשכינה דרך הגוף (הזכרי והנקבי באלוהות). באתרו של הרב אוהד אזרחי מצאתי ציטוט יפה של רבי ברוך מקוסוב, שהיה אחד מחשובי המקובלים בתנועה החסידית: "שמעתי פעם מאיש צנוע, שהיה מצטער על מה שהוטבע הטבע שעל ידי תשמיש המיטה יימשך עונג גשמי לאדם, והיה חפץ יותר שלא יימשך עונג גשמי כלל, כדי שישמש המיטה רק (כדי) לקיים מצוות בוראו. … וחשבתי בדעתי שעניין הקידוש [בשעת הזיווג] הוא שיקדש מחשבתו, להוציא ממחשבתו כוונת הרגשת עונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזאת הרגשת עונג גשמי, ו(יחשוב ש) הלוואי שלא היה הדבר כן. ואחר זמן חנני ה' חסד חינם, וזיכני להבין אמיתת עניין הקידוש בשעת תשמיש, ודווקא עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא." ("עמוד העבודה" טשרנוביץ תרי"ד וירושלים תשכ"ח).
דבריו של רבי ברוך מקוסוב משקפים דיון פנימי של יהודי מאמין, המקיים מצוות, המתחבט בינו לבין עצמו האם ראוי ליהנות מיחסי מין או לעשות את המעשה כציווי הטומן בחובו גם רגשות אשמה ובושה על העונג כשלעצמו. דבריו מתארים כיצד התפתחה הבנתו האישית בנוגע למיניות, מבושה ואשמה, עד אשר חננו אלוהים ב"חסד חינם" להבין כי המפגש המיני מבטא עונג אלוהי, שהרי אחרת לא היה בבחינת מצווה.
על כך אמר רבי נחמן מברסלב "שמעתי מרבינו ז"ל שבימי אברהם אבינו הייתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה, ובימי יעקב בשם רחל ולאה. וכן מובא בזוהר הקדוש מעין זה" / מתוך "תיקון הלב", בעריכת פנחס שדה.

מגילת "שיר השירים" המיוחסת למלך שלמה (וכמובן גם על כך יש מחלוקת) מבטאת באופן לירי וארוטי קשר ומשיכה בין המינים. חז"ל מפרשים שירים אלה באופן אלגורי כתיאור של הקשר בין עם ישראל לאלוהיו. בין אם גישה זו עשויה לשקף פחד ומבוכה ממין עד כדי כך שיש להסיט את הנושא כשם שמשליכים תפוח אדמה לוהט, ובין אם המשיכה בין גבר לאישה יכולה לבטא את הכמיהה של האדם לאלוהים, אני מציעה לשלב בין השתיים: אם נתייחס למעשה האהבה כאל ביטוי של קדושה תהיה ההתעלסות כתפילה המרוממת רוח.

הרב קוק, שנחשב לאחד מאבות הציונות הדתית, התייחס לאחת הסוגיות החשובות ביותר בהתפתחות האדם – הקשר בין הרוח לגוף והשאלה האם נחות הגוף מהרוח? "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות ושכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית,שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש" / אורות התחיה ל"ג

הרב גינזבורג, התייחס לארבע כוונות הזיווג בספרו "יין משמח" וכך כתב, על הכוונה הרביעית, העליונה:
"…שייכת לעולם האצילות, העולם שכולו אלקות. בכוונה זו מתדמים בני הזוג לפרצופי ז"א ומלכות המתייחדים בעולם האצילות. בעולם האצילות, עולם האחדות האלוקית, אין מציאות נפרדת מה', והכל הוא אלקי. לכן, דווקא בכוונה של עולם זה אין מבוקש אחד לייחוד, מלבד הייחוד עצמו, המשקף ומגלה את היחיד האלקי. בעולם האצילות יחסי האיש והאישה הם יחסי "פנים בפנים". כאשר היחוד עצמו הוא המבוקש הנעלה ביותר, שוב אין רצון או צורך להפנות את המבט אל מציאות חיצונית כלשהי, ובעצם גם לא קיימת מציאות כזו, וכל אחד מבני הזוג שקוע כל כולו בהפניית פניו בזולתו".

על פי הבנתי, תיאור זה זהה בתכליתו לתיאורים של חיבור מיני גבוה בכתבים טנטריים.
חבל כל-כך שבענייני אגו דתי או לאומי עסוקים מנהיגינו הרוחניים, שאילולא כן, היינו מאחדים את חכמתן העליונה של כל הקבוצות האנושיות המתעניינות בנשגב.

לא צריך להיות איש רוח כדי לראות שכל העולם עוסק שנים ארוכות בשאלה האם להשקיע עוד ועוד במלחמה או בשלום.

על הקשר בין אהבה לבין בחירה
 אהבה היא כוח הריפוי החזק ביותר העומד בפני האדם. אהבה היא האלוהות עצמה. אולם, כשם שיכולת הבחירה מבדילה בנינו לבין שאר בעלי החיים, בידינו היכולת לבחור האם אנו בוחרים באהבה או בפחד. ההפך של אהבה אינו שנאה, אלא פחד. בהיעדר אהבה משתלט הפחד ומוביל לשנאה ולתחושת הנפרדות והאיום.
דרך הבחירה באהבה אנו יוצאים למסע של התפתחות משותפת, של צמיחה והתחדשות.
דרך הבחירה באהבה שאינה תלויה בדבר, אנו משילים עוד ועוד שכבות של אגו, של חוסר בטחון, של דאגה ושל חשדנות.
או – כפי שראיתי באחד מקירות הפייסבוק – "כשכוח האהבה יגבר על האהבה לכוח, העולם ידע שלום"

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized, אהבה ומיניות, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>