מכשפות טובות

כשבתי הבכורה הייתה בת חמש, היא קיבלה מסבתה את "הספר הגדול של דבורה עומר".
אני אהבתי במיוחד את הסיפור האחרון "מפלצת אחת לפחות". הילדה בסיפור מספרת על הפחד שלה ממפלצות, שהיו באות אליה בדמיונה, במיוחד בלילות. לילה אחד המפלצת הייתה כל-כך מוחשית שהילדה יכולה הייתה ממש לנהל איתה שיחה. "הסתלקי רעה אחת" אמרה הילדה. "למה את קוראת לי ככה?… אני מתחבאה כדי שלא ילעגו לי. כולם בטוחים שאני מה-זה מגעילה. נכון שזה לא צודק?". בסיפור, הילדה מתיידדת עם המפלצת, מקלחת אותה, מלבישה אותה יפה ומסרקת אותה, עד שהיא נראית ממש נחמדה. "במשך השנים למדתי לדאוג ולחשוש קצת פחות. אפילו הצלחתי להתגבר כמעט לגמרי על הפחד ממפלצות. עובדה שעד היום, יש בדרך כלל, בין החברות שלי מפלצת אחת לפחות". ככה מסתיים הסיפור.

הפחד שלי ממכשפות
כבר אז, לפני 17 שנים, העסיק אותי הדיון הפנימי שבתוכי, בין הפחדים שלי,לבין המהות האמתית של הדברים, לאחר שאני מסירה מהם את המעטפת החיצונית. דעותיי על "מכשפות" היו מאד נחרצות.
אחותי, שכבר אז התחילה את מסעה עם עולם הרוח, גילתה לי שהיא מתייעצת עם "מתקשרת".  אני, אז פיזיותרפיסטית ומדריכה קלינית, התייחסתי בזלזול רב ל"מרפאות" למיניהן.
ממה פחדתי? משרלטנות, מהולכה שולל, מתרמית, אחיזת עיניים, והאמת – הכי פחדתי מהלא נודע. מלאבד שליטה.
עד שיום אחד, בעיצומה של מחלה קשה ומטלטלת, התייעצתי גם אני, בעידודה של אחותי, עם "מכשפה" שכזאת. שתי שיחות טלפוניות ארוכות, בעודי מאושפזת במחלקה הגניקולוגית בבית חולים בחיפה, שינו את חיי. הבנתי שהעולם איננו מתנהל לפי הסטטיסטיקות והגרפים, והמציאות כולה, אבל ממש כולה, נבראת על ידינו בכל רגע ורגע.
לקחתי אחריות מלאה על חיי והבנתי שאני, ורק אני, אחראית להם. לטוב ולרע, לבריאות ולחולי, לחיים ולמוות. לא הרופאים. אני. רופאים יכולים לייעץ לי ולתת לי את כל המידע שיש ברשותם. אבל האחריות על חיי היא שלי. אני מחליטה מה ברצוני ליישם מהמלצותיהם ומה אני רוצה אחרת. וראה זה פלא – הבנתי גם, כפיזיותרפיסטית, שאינני אחראית על ההתקדמות של המטופלים שלי. אני אחראית לעשות את הכי טוב שאני יכולה ויודעת, ללמוד עוד שיטות ודרכים חדשות, אבל ההתקדמות שלהם תלויה בגורמים שאינם תלויים בי וחלקם גם לא גלויים בפניי. הסיבה להתקדמותם או לאי התקדמותם נמצאת באותו אזור שהכי פחדתי ממנו – בלא נודע. מכשפה טובה
אט-אט למדתי שיש לכולנו יכולת להתקרב אל אותו המרחב של הנסתר ולהבין יותר פיסות מחיינו ומתוך התובנה להשפיע עליהם.

ממכשפה למרפאה
לא מזמן נפגשתי עם חבר יקר. מהון להון סיפרתי לו בבדיחות הדעת על "פגישת מכשפות" שהייתה לי לפני ימים מספר. "מה זה מכשפה?" שאל אותי החבר.
על פי ההגדרה של ויקיפדיה -  אישה העוסקת בכישוף, דהיינו משפיעה על המציאות באמצעים "על טבעיים". הקונוטציה המקובלת מאד שלילית, הרי "מְכַשֵּׁפָה,לֹא תְחַיֶּה" , נאמר בספר שמות כב', ומשם הדרך התפתחה לה בקלות לציד מכשפות, העלאה על המוקד ועוד. העלאה על מוקד עדיין קיימת גם היום. לפני ימים מספר נשרפה למוות אישה שהואשמה כ"עוסקת בכישוף".
לשם ההומור הייתי מחליפה את המילה מכשפה בקוסמת. אבל הכי מדויק זה מרפאה.
אנשים העוסקים בריפוי המקורות לשיבושים הבריאותיים ולא בטיפול בסימפטומים, צריכים להיות בעלי אינטואיציה גבוהה, והסכמה עמוקה לעבוד עם חיבור לאינטואיציה. מרפאה גם מבינה שכוחות אלה אינם "שלה" אלא רק עוברים דרכה, בזכות הסכמתה לעבוד עם מהות עמוקה ואוהבת של ריפוי. בהבנתה זו, האגו לא מתבלבל ולא מתנפח לאיזה בלון מגוחך.
"מעולם לא הונגשה המילה הזו באופן חינני כל כך!" אמר לי חבר אחר. "מבחינתי התואר מכשפה טיפה יותר רחב, הוא מציין גם חכמה והבנה מעמיקה של המציאות והוא עתיר קוגניציה. אינטואיציה ורגישות יש לכל אישה ואפילו לחלק מהגברים. מה שהופך אישה למכשפה בעיניי, הוא היכולת לשלב בין רגישות להבנה ולצקת אותן להשפעה על המציאות".
הגבתי על דבריו: "בעיני האינטואיציה היא חוכמת הלב. היא החיבור שבין הרחם, הלב והראש. שנים טענתי שבן זוגי מבלבל בין המושגים "חושב" ו"מרגיש" כי הוא השתמש בעיקר ב"חושב". עד שיום אחד התבוננתי בשדה האנרגיה שלו כאשר הוא מספר על מחשבה וראיתי שכל השדות עובדים בתיאום – הבטן הלב והראש. ראיתי שכל החלטה משמעותית שהוא לקח בחיים, נבעה מן האינטגרציה של הבטן, הלב והראש. אז זה מה שהמילה אינטואיציה אומרת לי. זה פשוט עניין של סמנטיקה… המהות היא – ריפוי עמוק."

מהיכרותי ארוכת השנים עם רופאים רבים דרך עבודתי במערכת הבריאות הציבורית, קרה לא פעם שהם גילו לבם בפניי שהתייעצו בעצמם עם מרפאים שונים מהעולם הלא קונבנציונאלי.
כאשר שאלתי אותם האם ייעצו גם למטופליהם התייעצויות כאלה, לרוב תגובתם הייתה זהה: "אני לא יכול להרשות לעצמי. אחרת אגונה בקהילת הרופאים".

"כשאת אומרת מכשפה, העיניים שלך נוצצות" אמר החבר הראשון. "כן, זה רק החלק הילדי שבי, עם תחושת השובבות של המשחק. עם השמחה והפליאה מיכולת היצירה הקיימת בכולנו". ובניגוד להגדרה של ויקיפדיה, הכול טבעי לחלוטין.

לפני ימים מספר, הייתי נוכחת לשיחה מבודחת בין בן זוגי לבני בן ה 14.
"נווה, שמת לב לאיזה ספר אמא קוראת ליד המיטה? 'מכשפה' הוא נקרא (של דב טרובניק)
- בני פונה אלי משועשע – אמא, לא ידעתי שהחלטת לכתוב את האוטוביוגרפיה שלך
- ראית מה זה, עונה לו בן זוגי, אני חי עם מכשפה, ועוד נהנה מזה…"

אלברט איינשטיין אמר פעם "יש שתי דרכים לחיות על פיהן – אחת ששום דבר אינו נס, והשנייה שכל דבר הוא נס".
אני בוחרת בשנייה…

פורסם בקטגוריה ריפוי הוליסטי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>