מתי לחדור אל אהובתך בזמן מעשה האהבה?

שאלה שכמעט לא מדברים עליה והיא אחת המשמעותיות ביותר במעשה האהבה שבין איש ואישה. מדברים על קדושה או על סקס, על ייחוד נשגב או על יחסי שליטה, על פורק ליצר או ניתוב הקונדליני, אבל בפועל, מעשה האהבה מורכב מניואנסים דקים ועדינים שיעשו את ההבדל בין חוויה ממלאה לחוויה מעציבה ומכאיבה.

רגע הכניסה של איש לתוך גופה של האישה הוא כמו טיפת הטל המונחת על עלה הכותרת של פרח. אם הרוח תניע את הפרח לצד הנכון, תיכנס הטיפה ותשקה את בסיס העלי (איבר הרבייה הנקבי בפרח). אך אם הרוח תהיה חזקה מידי או תטה את הפרח בזווית חדה מידי על צדו, תגלוש טיפת הטל החוצה והפרח יישאר צמא. טל על פרח

 אני גרה בישוב קהילתי. מאלה שיש להם שער חשמלי צהוב האמור להגן מפני כניסת גנבים (מה שלא בהכרח עובד כידוע…).
מי שגר בישוב כזה מכיר את הדפוס האנושי: משני צדי השער קבוע שלט "נא המתן לפתיחתו המלאה של השער". אבל מי ממתין? רק השער נפתח כדי רוחב מספיק למעבר של רכב וכבר הנהג מסובב את ההגה לנתיב הנגדי כדי לחמוק מבעד לשער ולשעוט לדרכו. נהגי סלאלום.
ככה נוהגים לצערי לעתים קרובות מדי גם בגופה של אישה. רק השער נפתח קמעה וכבר הוא ממהר לעבור לצד השני כאילו שאם לא יעבור תוך כמה שניות, ייסגר השער שוב והמסכן יצטרך לחכות בחוץ עד הפתיחה הבאה שזמנה לא ידוע.
מה שהכי מצער אותי זה שככה נשים רבות נוהגות בגופן משום שהן משערות שהגבר שאתן לא מסוגל להתאפק עד שהן מוכנות בגופן נפשן ונשמתן להזמין את אהובן לבוא בשעריהן.

 גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם (שיר השירים ד' 12) כך מתואר פתח הנרתיק של אישה. זוהי הפרשנות האמיצה כמובן, לאלה שמסכימים לקבל את העובדה הפשוטה שמעשה האהבה איננו מסתיים בקשר שבין אלוהים לברואיו אלא יורד אל הגשמי, אל בין הברואים לבין עצמם.
מעבר לשער הסגור ישנו מעיין. מעיין מים זכים מפכים.

שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים:  כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים.  יד נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים.  טו מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים; וְנֹזְלִים, מִן-לְבָנוֹן.
כל זה, כל הטוב הזה, נמצא שם מצדו השני של השער. כדי לזכות בכל הטוב הזה צריך להמתין בסבלנות, ללטף את השער וללמוד את שפת האהבה המסוימת של הפרח המסוים ולא לנסות לפתוח אותו בשלט רחוק או בטלטלות כוחניות.

אבל, מה שהכי חשוב לדעתי, הוא שהאחריות לפתיחת הגן היא של האישה.
רק את יודעת מתי המעיין שלך נובע. רק את יודעת מתי הוא הרגע המדויק להזמין את אהובך לבוא בשערך. אל תצפי שהוא ינחש. משום שגם אם את מתנה אהבים עם האיש הכי רגיש על הפלנטה, עדיין הוא לא נמצא בתוכך אלא זו את שיודעת בדיוק מתי לומר לו "בוא אלי אהובי".
נשים שפותחות שערן מוקדם מידי, סובלות בהמשך מכאבים בנרתיק בזמן קיום יחסי מין. וגיניסמוס (ונגזרותיה) בשפה רפואית.
אם תמשיכי להזין בתוכך את המחשבה שהגבר שאתך לא יודע לדחות סיפוקים, תקבלי גבר אינפנטילי שמתנהג כמו ילד במקרה הטוב ובחוסר רגישות במקרה הפחות משמח.
גברים הם נפלאים וצמאים ללמוד את סודותיך. אנו בימים של יציאה מעבדות לחירות. מבורות לדעת. מכסילות לבינה.
גלי לו את סודות הגן שלך. ספרי לו מה גורם למעיין שלך לנבוע. אבל זכרי תמיד שהאחריות לקרוא לו בזמן המדויק (ולא לפני!!) להיכנס לתוכך ולמלא את הפרח שלך בטל רענן, האחריות היא שלך. זו החירות שלך והאחריות שלך להחליט מתי בדיוק הוא הרגע שבו השער שלך נפתח.
האחריות שלך איש יקר היא להיות קשוב. גם לעצמך וגם לאישה שאתך. להשפיע (מלשון שפע), להרעיף. במעשה האהבה יש הדדיות אבל אין זהות. אנרגיה זכרית נעה מהר, כמו הזרע. אנרגיה נקבית נעה לאט. כמו האדמה. האתגר שלך הוא להאט, להרגיע, ולנתב את המיניות שלך אל הלב. האתגר שלך (אישה) הוא לחמם ולנתב את האהבה שלך אל המעיין.

בשונה מהשער החשמלי שבכניסה לישוב שלי, שעריה של אישה פתוחים לזמן ארוך יותר ככל שהנהג ממתין יותר בסבלנות עד שיזמינו אותו להיכנס…

פורסם בקטגוריה אהבה ומיניות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>